אוכלים בשביל לחיות או חיים בשביל לאכול?

מרבית האוכל שאנו צורכים במשך היום איננו מענה ביולוגי לרעב, אלא אכילה רגשית.
אם היינו אוכלים רק מה שאנחנו צריכים הבריאות שלנו הייתה טובה יותר ופחות אנשים היו סובלים מבעיות משקל כאלה ואחרות.
אכילה רגשית נלמדת בשנים הראשונות לחיינו, אם כך, להורים תפקיד מכריע בהקניית הרגלי אכילה נכונים לילד. בחלק הקודם דיברנו על הקשר בין אוכל לבריאות הגוף, כעת נדבר על בריאות הנפש.

מהי אכילה רגשית?
אכילה רגשית הנה ההקשר המחשבתי המחבר אוכל לנחמה או כל רגש אחר שהוא לא רעב פיזיולוגי אמיתי. האכילה הרגשית איננה מולדת. לא נוכל לראות אותה אצל חיות או אצל ילדים מתרבויות עניות שאוכלים בשביל לשרוד.
אכילה רגשית מתחילה בפעם הראשונה שהילד נופל, בוכה ואנו מנחמים אותו עם משהו מתוק, המכיל סוכר. ואפילו קודם, כאשר תינוק בן 4 חודשים בוכה, שלא בזמן רעב והמענה המיידי הוא הנקה לשם הרגעה.
שם נולדת האכילה הרגשית, הילד חווה גירוי לא נעים כלשהו והמענה היה בסוכר שמעלה את רמת הסרטונין במוח ומשרה הרגשה נעימה. סוכר הוא סם ממכר, הגוף מפתח עמידות והכמויות צריכות לעלות כל הזמן על מנת לספק את התוצאה הנדרשת. עוול נוסף שנעשה הוא שהילד לא לומד להשתמש בכלים העצמאים שיש לו תמיד ומפתח תלות במשהו חיצוני.

אז מה עושים? לא אוכלים מתוק?
ממש לא!
המטרה היא לנתק את ההקשר, כלומר, לאכול את המתוק בזמנים שכיף ונעים ולא כמענה על בכי. אין צורך לחכות שהילד יקבל מכה בשביל להציע שוקולד. כדאי ומומלץ להציע את המתוקים בהפתעה, לא כפרס ולא רק שהילד מבקש. כמובן שהכל במינונים סבירים ובהתאם לגיל הילד.

הילד נפל? בוכה?
תפקיד המבוגרים הוא לעזור לילד עם הבעיה וללמד אותו להרגיע את עצמו, בתחילה איתנו ולאט לאט שיגדל יעשה זאת לבד. אז כמובן שהשלב הראשון הוא טיפול בבעיה, מענה רפואי מידיי, ללמד את הילד לשים פלסטר על פצע מדמם, לשטוף במים מכה יבשה, לחפש תנוחה נוחה כאשר כואבת הבטן ועוד. בשלב השני, נחבק את הילד, נהייה שם בשבילו, נלמד אותו לקחת נשימות עמוקות שמרגיעות את הבכי והכי חשוב נקבל את הכאב ונאפשר את הבכי. (אצל ילדים עד גיל 4 אין בעיה שהמוצץ יהיה המרגיע, זוהי אכן תלות שבגיל הגמילה הילד מחליף אותה בכלים שרכש במהלך השנים).
למעט מקרים עם בעיה מולדת (נדיר יחסית), ילדים נולדים עם מנגנון רעב ושובע מושלם. גודל הקיבה מתפתח בהתאם לגודל של הגוף והילד צורך רק מה שהוא צריך.

20150816_181719.jpg

מנגנון רעב ושובע והרגלי אכילה
תפקיד ההורים בשנים הראשונות הוא להיות קשובים לילד, לאפשר למנגנון לעבוד בצורה מיטבית וחשוב מהכל, לא לנתק את הקשר בין המוחות. 
למשל, כאשר אנו מאכילים ילד בגינה במקביל לנדנוד בנדנדה, המוח הגדול עסוק במשחק ואין תקשורת.
האכילה של הילד במקרה הזה לא מעידה על רעב, הגוף עסוק כרגע במשהו אחר, הקשב לא מופנה לאכילה והגוף לא יאותת כאשר תהייה תחושת שובע. אם הילד רעב בגינה הוא יתפנה מעיסוקיו לכמה דקות, יישב על הספסל ויאכל בהנאה ובנחת. אם הוא לא רוצה הוא לא באמת רעב.

הרגל האכילה הראשון והחשוב ביותר
אותו נרצה להקנות לילדינו, זה שכאוכלים אז אוכלים. לא מתנדנדים, לא רואים טלוויזיה, לא קוראים ספר. הדבר היחיד אותו ניתן לעשות במקביל לאכילה בגילאים הצעירים הוא לדבר, גם פה צריך לשים לב שלמרות העידוד לחלוק בעיקר בארוחת הערב שיש לה חשיבות מכרעת על האווירה המשפחתית, לא להפריז ולהתמקד באכילה.
הילדים שהמנגנון שלהם עבר שיבוש כלשהו מפתחים הפרעות אכילה כאלה ואחרות, בגילאים הצעירים נראה בעיקר בעיות השמנה. תפקיד ההורים הוא להיות קשובים לילד בשנים הראשונות וללמד אותו להיות קשוב לעצמו.
כאשר הילד אומר שהוא סיים לאכול, נסמוך עליו ולא נדרוש ממנו לאכול עוד. רק כך נוכל להבטיח את שימור המנגנון ובריאות מיטבית של הילד.


20160621_175756.jpg

לסיום, אם הילדים עדיין צעירים, ניתן לשמר את המנגנון ע"י הפעולה הפשוטה של לתת כבוד ומקום לאוכל, לגוף ולמה שנכנס אליו. אוכל הוא לא נחמה ולא הוא משחק. מי שרעב אוכל ושאוכלים אז אוכלים. אצל ילדים עם בעיות השמנה שנצליח להפנים אצלם את הכלל הפשוט הזה, נוכל לשנות את התמונה כולה.